הבובות מעוררות בי טראומה אישית, הם נותנות לי תחושה אוטוביוגרפית , תחושת  אימה.

נראה לי שהם מלאות במטען אישי חבוי, שלי ושל אחרים, הן בוכיות זולגות , מעוותות, מעוררות פחד.

הבובות נראות לי כמו אחרי זירת רצח, מוכות עצובות, מעוררות אימה וזעקת שבר וכאב, מוטלות ומדממות, מרוסקות, שבורות, מרוחות בצבע אדום מדמם,

בא לי להשמיע ברקע יצירת אופרה.

אלו בובות שלא באו לשחק אין אלה להתרחק מהן, היא כבר לא מחבקת מנחמת היא מעוררת בי תחושת אשמה, פגיעה בגוף, בישנות,

מספרת על פחד, יופי סבל וכאב.

​

מדוע השימוש בבובות בתוך העבודות אמנות מעורר בנו תחושות אימה ואי נחת, חווית ההתעסקות מאתגרת אותי ומעניינת אין לי פיתרון וזיכרון מדויק למה, לפעמים הן מעוררת בי עולם רדום ולא מודע של תכנים רגשיים, הבובה מצויה בתווך שבין החיים והמוות היא בין דומם ואנושי, יש בה תחושת אימה היא לא נושמת, אבל היא מסתכלת, לבובה יש תפקיד של דימוי אדם, יש לה  מחשבות וכוחות חזקים ועלומים.

בסטודיו אני עובדת כך שאני מרגישה, לומדת ומתבוננת  פנימה, לתוך החומר.

​

ברכה גיא 

​

​