ויטרינה 

 מביאה לתוך  העבודה את עולמי הפנימי , פחדים רצונות  השימוש בבובה ובאוספים השונים לא עוזב אותי לאורך כל שנות חיי  הבובה  כאמצעי בתווך שבין חיים ומוות , היא אנושית , דוממת  ומדממת , היא מכילה עבורי תכנים פסיכולוגים מודחקים.

 

 הבובות  חסרות חיים, אבל בתוכן הן נושמות, לבובה עצמה אין מימד מאיים כאשר היא נמצאת על המדף בחנות, אבל  ברגע שהיא נכנסה אלי לסטודיו  היא הפכה להיות מאיימת ומעוררת תחושת אשמה שקשה לי להסביר אותה. אני אוספת אובייקטים וחפצים  שאני מתחברת אליהן הבובות נותנת לי תחושה אוטוביוגרפית  , אני אוספת פרטים שאני מוצאת או שאנשים זרקו או נפרדו מהן  ואצלי בסטודיו אני מתחברת אליהן  ושומרת עליהן מכל פגע רע, יש לי הרגשה פנימית  שהן מבקשות שלא אשאיר אותן לבד  האובייקטים בתוך הוויטרינה  משמשים כמתווכים בין הזיכרונות שלי כאמנית לבין החוויה של המתבונן. 

 

אני חושבת , אני מרגישה  אני חשה, הבובות הן כולן מאותו סוג, מפורקות  וממוינות  ברגע שהיא בריבוי היא יוצאת מתחום האישי והופכות למוצר מוצג, אפשר להרגיש  ולהריח  ריח של שוק פשפשים, ריח אישי  בעל גוון חמים ונעים לפעמים אני חשה שבכולנו קיים פחד מודחק שהבובות והאובייקטים בתוך הוויטרינה יתעוררו לחיים  ומאזן הכוחות של דומם חי יתעורר. העיסוק   בזיכרונות ילדות  בכאב הוא קו מוביל  בחשיבה,  אפשר למתוח קו מקשר בין תום הילדות  לחיים הבוגרים והנעלמים  הכול נמחק רק הזיכרון מעלה אבק.

​

ברכה גיא