"Blooming Sealed Garden", Solo exhibition, Gerstein Gallery, Tel Aviv, 2013

Curator: Tsiyona Kadar

גן נעול פורח | אוצרת: ציונה קדר

גלריה גרשטיין, תל אביב

08/03/2013-29/03/2013

​

על תערוכת עבודותיה של ברכה ביינ'-ונידה גיא בגלריה "גרשטיין"

 

פגשתי בעבודותיה של ברכה גיא, בפעם הראשונה בשנת 2002,בתערוכה ב"בית יד לבנים" ברעננה. בתערוכה הוצגו עבודות מורכבות, בטכניקות מעורבות, כשהמוטיב המרכזי היה הפרח. מבין שלל הפרחים בלט במיוחד הוורד במלוא פריחתו. באחדות מבין העבודות נראו עלי זהב, באחרות מחרוזות פנינים והיו גם שמלות ריקות וראשי נשים עטורי זרי וורדים. המשותף לכולם הוא הרקע הכהה, השחור כמעט, שממנו בוקע כל היופי הזה. העבודות הקסימו אותי באופיין הנשי המלא, החושני ההדור והדחוס. ביקשתי להיפגש עם ברכה, והמפגש הוביל לשיחה מרתקת שבה סיפרה לי על מקומו המרכזי של הפרח בזיכרונותיה מימי ילדותה ונעוריה, ועל משמעותו בחייה הבוגרים. אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה דאז, כתבה: "...בתוך עולם תיאטרלי – הזוי זה מקיימת ברכה גיא דיאלוג דרמטי ללא מילים עם הצופה, בו היא מכניסה אותו אל עולמה הפנימי העשיר, אל כאביה, אל חלומותיה, אל תקוותיה".

     נפגשנו שוב לקראת סיום ההכנות לתערוכת עבודותיה "גן נעול פורח", ובביקורי בסטודיו של ברכה נוכחתי לדעת שהיא עקבית מאוד בבחירת מושאי עבודתה, ושהאווירה החושנית, העמוסה והטעונה לא נעלמה מיצירתה גם לאחר למעלה מעשור. הציורים הפזורים בסטודיו, גדולים כקטנים, מציעים את אותו כתב-יד מגובש, המתאפיין ברקע שחור עשיר ודחוס, ממנו פורצים פרחים במצבי פריחה שונים מלווים במוטיבים נוספים המעסיקים את ברכה, דוגמת ראשים קרחים עטורי זרים, שמלות תחרה ועלים סכמתיים. הן הרקע השחור והן הדגמים המשייטים עליו, נועלים את החלל ומדגישים את שטיחות הבד. הדגשת המצע השטוח והשימוש בפטרן בצד דימויי הפרחים הכמעט ריאליסטיים, מציפים את העובדה שציוריה של ברכה גיא עכשוויים. באמצעות הפרחים המסודרים כטבע דומם, ממושמע או סתור, היא מייצרת שיח חדש עם ציירי טבע דומם פלורליזם בתולדות האמנות, בזיקתם לנשים ולנשיות.

למשמעות של דימוי הפרח בהקשר לנשיות ומיניות ישנה היסטוריה ענפה בתולדות האמנות, החל בתרבויות הקדומות של מצרים, יוון ורומי ועד ימינו אנו. בכלל  זה, שימושו של הדימוי באסתטיקה היהודית והנוצרית. לאיקונוגרפיה הנוצרית נודעה השפעה מרחיקת לכת על הצגת דמות האישה בחברה המערבית. אחד המקורות העיקריים לכך הוא "שיר השירים" המקראי, שנתפס על ידי חוקרים ומלומדים חילוניים כשיר ארוטי (בעיני מפרשי הדת היהודית הוא נתפס כשיר אהבה בין עם ישראל לאלוהיו). "גן נעול"  ו"כשושנה בין החוחים" הן רק שתיים מהמטפורות שבהן משמשים דימויים מעולם הפרחים לרמיזה על בתוליה ואבריה האינטימיים של הכלה הנחשקת. התיאולוגים הנוצריים המשפיעים ואבות הכנסייה אימצו רעיונות ספרותיים אלה בעיקר במאה ה-12, כחלק מתהליך בניית האיקונוגרפיה של מריה, והגדירו את  דמותה כאם בתולה באמצעות מטפורת "הגן הנעול" (בלטינית: Hortus Conclusus).

השושן הצחור (White Madonna Lily), הוא דימוי פלורלי [פרחי] נוסף אשר   יש לו משמעות דומה בנצרות, והוא מסמל את הבשורה על הולדת בנה ואת "ההיריון ללא רבב" של מריה (Immaculate Conception), שמבדיל אותה משאר הנשים. "הוורד המיסטי" (Rosa Mystica) נטול הקוצים, גם הוא בא להגדיר את מעמדה הייחודי כאישה נחשקת אך בלתי מושגת. משוכת הוורדים המגוננת, מתפקדת כמטפורה לבתוליה של האם הקדושה.

אגרטלי הפרחים כטבע דומם היו הראשונים לפתוח את המגמה הנרחבת של תיאור נושאים עצמאיים, במסגרת ז'אנר זה. חרף העובדה כי לא נסמכו עדיין על תמות אחרות, יצירות שעסקו בתיאורים אלו הוסיפו לשאת את שלל המשמעויות הנוצריות הנלוות, במיוחד את אלו הנקשרת   למריה הבתולה, גם בהיעדרה. דוגמה לכך הם ציורי הפרחים שרשל רויש (Ruysch) ההולנדית, אשר נחשבו בשלהי המאה ה-17 ראויים לא פחות מאלה של קודמה – יאן ברויגל (Bruegel), שפעל בארצות השפלה באותה המאה. בעוד תיאורי הפרחים הצבעוניים שלהם, המושלמים רק לכאורה, מסמלים את ההיבט המוסרי והדתי של החיים הקולקטיביים בני הזמן, בבחינת ואניטס – "הכול זמני הכול הבל הבלים"; או בבחינת ממנטו מורי – "זכור את רגע המוות", מציעה  לנו ברכה גיא תפיסת עולם אישית עד מאד.

    במהלך המאות צברו הפרחים משמעויות מטפוריות מגוונות, תוך תפקודם כסמלים ואלגוריות, כמו גם של מעגל החיים: ניצן סימן את הנעורים; פריחה סימנה פריון  ולידה; נבילה סימנה מוות במהלך המאה ה-18 נתפס ציור פרחים כעיסוק מקובל ויאה לנשים תכונות הפרחים הושוו, לא אחת, עם מעלות נשיות, עד כי נקראו כמשקפים זה    את זה. הנטייה לייצג נשים באמצעות טבע, זו שעוגנה בסימבוליזם של הפרח, היא שהביאה, כנראה, לדחיקתם של ציורי הפרחים, כמו גם לדחיקת       האמנויות שיצרו אותם, לשולי        השדה של  "האמנויות היפות" (fine arts).

מאחר שהפרח הוכר כאיבר המין והפריון      של הצמח, על כל תהליכי התפתחותו, ניצנו הסגור, פריחתו   המלאה ונבילתו, אך  טבעי שייתפס כאנלוגי  לאיברי המין של האישה ולגופה ויציין, באורח מטפורי, פרקים שונים בחייה. אנלוגיה ברוח זו ניתן לאתר בספרות ובשירה במהלך הדורות, בין השאר בסונטות של שייקספיר ובשירתם  של      ויליאם בלייק ושארל בודלר.

דפוסי החשיבה הסימבוליים עמדו גם בבסיס התיאוריות הפסיכואנליטיות והפילוסופיות המרכזיות שהתפרסמו בראשית המאה ה-20. דפוסים אלו נתפסו כמודלים מכוננים ביחס לתפיסה האנושית. על מנת לטלטל את הדפוס הסטטי שהגדיר עד אז את מעמדה החברתי של האישה, נדרשות הליכים סוציולוגיים מהפכניים, בראשם, המודרניזם והפעילות הפמיניסטית שהתגבשו במרכזים פורצי הדר בעשורים הראשונים של המאה ה-20. בניגוד למשמעותו הסימבולית של הפרח בזיקה לנשים במסורת הנוצרית, קרי ביטוי לצניעות, חרישיות, ענווה ובתוליות, נטו חלק מן האמניות המודרניסטיות להציג את הפרח בתקריב (Close-up), תוך חשיפת "איבריו" מנקודות מבט לא שגרתיות  ו אמיצות.

     באמצעות השם שבחרה לתערוכתה הנוכחית, "גן נעול פורח", מציעה ברכה גיא לצופים שילוב מרתק בין עבר להווה, בין מסורת מגובשת דתית וסמלית, להוויה נשית אוניברסאלית ופרטית עכשווית. מנקודת המבט שלי, ברכה ביינ'-ונידה גיא, היא הן הורד והן הגן הנעול הפורח; היא מדיפה תאווה לחיים ולאמנות, ומקרינה איכויות נשיות מרתקות – ללא קשר לתלאות החיים. אך בניגוד למסורת שנבנתה סביב דמותה של מריה האם-הבתולה, כאישה נחשקת אך לא מושגת, ברכה מציעה לנו מבט נשי מקורי ומפתיע: משוכת הוורדים (או הפרחים) שלה צבעונית ומושכת, לכאורה, אך כאשר מנסים לחדור פנימה אל מעמקי הגן הנעול בציוריה, נתקלים ברקע השחור המשמש לה כחסם, כמשוכה בתוך משוכה. ולמרות שהיא מרבה להשתמש במושגים מתחומי התרבות, השירה, הפרוזה והפילוסופיה על מנת להסביר את השימוש הנרחב שלה בדימויי הפרחים, בעיקר אלה של ורדים, עבודותיה נותרות נעולות,חתומות, מסתוריות ומסקרנות.

 

ד"ר נירה טסלר

​