תקוות גדולות 

​

בעבודה עם  בקבוקי התרופה  בניתי  חדר פלאות המעלה באוב זיכרון  וחציו מכונת זמן הזיכרון אינו תמיד של מה שהיה , לעיתים הוא דווקא מה שנעדר  נמוג ונעלם כמו עשן הזמן בתוך הבקבוקים  הוא בן 50 שנה  אולם הוא גם בן הדקה הזו.

העמדתי שורות של בקבוקים אשר בעבר נשאו תרופה שמטרתה להילחם בפולשים לגוף החולה, ואילו היום הם זוכרים את העבר, משמרים בפורמלין תצלומי חתונה ישנים שמעולם לא פותחו  של אורחים וקרובים שמאז מתו ואינם, חוגגים  בשמחה שהייתה. הצילומים הם הצל של עצמם שכן הם סרוקים משוכפלים ומודפסים שוב ושוב  על שקפים, הצילומים זוכרים רק את עצמם, הם מזכירים לנו דבר אחד עם זאת מכחישים דבר מה אחר. בתוככי מכונת הזמן שלנו נחגגת לנו עתה היעדרות חדשה מן הזמן שחלף והולך ונבנה הזיכרון, אורחי מביטים בדממה בחגיגה  מתוך כמוסת הזמן הצפה שלהם, כאילו הם רוחות רפאים שקופות בתוך  מעבדה אפלה של מדען מטורף.

​

עוגת כלה  חתונה מפוארת עשויה סוכר מתוק  עם שושנים שחורות  מונחת לה על הרצפה כמו ספינת אושר מקורקעת, כמו מיס האבישם, גיבורתו  האפלה והמטורפת של צארלס  דיקנס בתקוות גדולות, שבליל  נטישתה  על ידי אהובה  החליטה שלא להתגבר לעולם על שברון ליבה והיא בונה לעצמה עולם קפוא  משמרת את העבר בתוך הווה מאובק  אכול למחצה ואפל, האם אפשר, היא שואלת אותנו אורחיה-צופיה, לזכור במתיקות את העבר? האם אפשר להשיב את מה שחלף, לשחזר את טעמה של עוגיית המדלן? ים המלח נח לרגלינו, מר ובוהק ושורף כל. גם אם נביט בעצמנו כשאנו מביטים אל עינית המצלמה, צעירים ויפים ומחויכים לנצח, לא נוכל לשוב לשם. ”התצלום אינו מצליח להחזיר את העבר“, אמר רולאן בארת,* 

"אנחנו קולפים את הזמן מתוך אגוזים ומלמדים אותו ללכת.

הזמן חוזר לקליפה"  מתוך קורונה פול צלאן.

​

ברכה גיא