שדות געגוע

​

בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. הפרח הוא הפרט המעיד על שלם סביבו.  ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות של כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו- שדות געגוע של ילדות. אלו מהדהדים על גבי ניירות גדולים בתערוכתה החדשה של ברכה בינ' ונידה גיא. "הנוף מעורר בי רגשות של  רוחניות ,תפילה והתבוננות פנימית שמחברת אותי לנופי ילדות ולזיכרון מהבית הקטן מוקף עצי פרי וגינת ירק שגדלתי בו  אני  זוכרת את השדה הרחב מאחורי הבית, הייתי חוזרת  הביתה עם צרור נרקיסים , כלניות חרציות ופרחי שדה. (מתו 'מחשבות כתובות' של בריכה בינ'ונידה גיא ,אוגוסט 2019)

אצל ברכה הצמחייה היא מטפורה אנושית, סיפור של מצב קיומי. הפרח הנבול מייצג חיים וכיליונם בו בזמן  (ומרפרר אל מושג ה'וניטס' vanitas הנוצרי ובבואתו בציורי טבע דומם, אלו מהדהדים את הפסוק מקהלת 'הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' קהלת פרק י"ב, פסוק 8). הפרח הוא נשא של ארוטיקה וחושניות, וכיון שמחזור חייו קצר ביחס לתקופת חיי אדם, מובהקות החיים והמוות הכרוכים יחדיו, יפה ומכאיבה. באמצעות ציור היא בוראת את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור שדות הגעגוע הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתמשך.   

ניירות גדולים  תלויים מהתקרה ברישול מכוון, אינם מתוחים, או מודבקים. העבודה ניכרת גם בשוליהם. הנייר כמעט ומרחף, מכיל מסה מצוירת בגירים צבעוניים המתחרים עם צבע שחור פחמי. מתחת לרישום ובמרקמי הפחם עם מחיקות המחק והשיוף בנייר הזכוכית, מתחבא מעין סוד. המבקש להתפענח . סוד המתייחס אל החיים .הפעולה על הנייר כמעט ואינטואיטיבית. אין מתווה מקדים לעבודה, אלא שוליו של חלום, זיכרון חצר ושדות מאחורי בית ילדותה, מטעינים ומתחילים את הפעולה הציורית. אם קיימת התלבטות – היא מתרחשת על מצע הציור. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה עד  שרבדים, מעשה שכבות , גיאולוגיה אישית, היא שמרכיבה את היצירה הגמורה.   

באחת העבודות מופיעה המילה 'געגוע' נטועה באמצעו של ציור בצבעים צהוב ושחור. הצהוב אינו רק סימנה  של שמש או יום ,אלא הצבע הבוהק והלא טבעי מקבע כבר את המרחק משמש פיזית ומאור יום והשחור צובע ומכסה את כל סביבת השדה המצויר.

ציור אחר ורוד ומפתיע בצבעוניותו אלא שמבט נוסף מגלה שלא הפרחים נצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור מולך בכל כך שברור שלפנינו צבעיו של נוף מדומיין. אנחנו מקבלים רק את שאריותיו הספק מתקתקות.  

ציור נוסף מפגיש את המתבונן עם מוטיב המופיע לפרקים בעבודותיה של ברכה :פרחים שחורים שבינותיהם מופיעים עיגולים צהובים כזהרורי שמש שנתפסו באגלי הטל הנחים על פרחי הבוקר. השמשות הקטנות הללו מאירות\ מעירות את הסביבה הציורית באופן מיוחד ומאפשרות למתבונן לחוש בצד השחור הפחמי הסמלי גם נצנוצי תקווה, או חיים, או אור.       

בין הציורים מתקיים סוג של דיאלוג. כל אחד מהם הוא יחידה נפרדת וביחד הם כאנסמבל המתייחס אל חלום חוויה  ומיזוג  מסועף של זיכרונות,  "ההרגשה שלי היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט  , תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט". (מתוך 'מחשבות כותבות' של ברכה בינ' ונידה גיא – אוגוסט 2019)     

מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, ולאורך עשרות שנות יצירה מגוונות של ברכה היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק שדות געגוע, אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית ומעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר, צבע, ומתקיים בהן מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי למבניות מאורגנת. חיים ומוות. יש ואין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע.

 

אפי גן